יומנה של פמניסטית

דלת נסגרת ודלת נפתחת
"פתחתי פרק ב' בחיים", אמר לי נועם, ידיד לספסל הלימודים באוניברסיטה "ואני מה-זה מאושר".
שלחתי אליו מבט חם ומיד האור שבעיניו האיר גם אותי. אני זוכרת שלפני שנתיים הוא התחתן באושר ותוך כחצי שנה נולדה לו ילדה. בהתחלה הכול נראה מעולה, אבל תוך תקופה קצרה אשתו בהגדה בו עם החבר הכי טוב שלו.. הוא בכל זאת ניסה להישאר בתמונה ולשכנע את עצמו שזו נפילה חד-פעמית, אבל אשתו, שהצטיירה כבחורה טובה, הפכה המשיכה לבגוד על ימין ועל שמאל.
כמובן שכמה שהוא תמים ובחור טוב, הוא לא היה מסוגל לספוג את היחס, העלבון והזלזול מצד אשתו, השניים התגרשו. הוא חזר להורים שלו והיא המשיכה להתפרפר.
בהתחלה הוא ישב בבית בשבתות, חגים ומדי יום אחרי העבודה, כשהוא שומע עליה סיפורים במיוחד מצד חברים משותפים שלהם. אחרי כחודשיים החליט לקחת את עצמו בידיים ולהפסיק להתאבל על קשר שגם ככה נועד לכישלון.
הוא התקשר לכמה חברים טובים, שבינתיים נטשו  אותו, כי מי אוהב להיות עם אדם כאוב, ואמר שבא לו לצאת לבלות. הם התגייסו למשימה ובאחת היציאות שלו הכיר את לימור, גם היא גרושה עם ילד. השניים יצאו מספר שבועות ונישאו בצנעה.
"פרק ב' בחיים טוב יותר מפרק א'", אמר לי, "נכון שנינו חשדנים יותר, אבל שנינו למדנו מטעויות והיום אני יודע להעריך דברים שלא היו לי קודם".
"מה למשל?" שאלתי בסקרנות.
"גרושתי בחיים לא הכינה לי ארוחת שבת ובאמצע שבוע, כשהייתי מגיע מהעבודה, אני הייתי זה שמכין טוסטים לשנינו. היא אף פעם לא שאלה אותי מה דעתי לגבי בגדים שקנתה וכשאני הייתי קונה משהו, זה פשוט לא עניין אותה... בעצם, היינו יחד פיסית, אבל לא בנשמה, ונישואין כאלה לא מחזיקים מעמד, אז חבל להילחם עליהם בשיניים, כי כל הדרכים בהם יובילו לדרך ללא מוצא".
"אז מה, אתה מעודד גירושין?" שאלתי בחיוך מאולץ
"חס וחלילה, אבל כשלא הולך, ושוב מנסים ולא הולך, אין ברירה אחרת. סוגרים דלת עם כל הכאב שכרוך בדבר ופותחים דלת חדשה".
שמעתי את דבריו של נועם והחלטתי להביא אותם בפניכם, לא כדי לעודד פרידות, אלא כדי להגיע למחשבה נכונה, שתמיד יש עוד אופציות בחיים ואם לאופציה הראשונה אין צ'אנס יותר, מה לעשות, מסתכלים קדימה ומחפשים משהו חדש.

יומנה של פמניסטית

חיים בתקווה
אני ועומרי עמדנו האחד מול השני כמו זוג אבוד לאור הווידוי שלו לגבי הידידה שלו שטוענת שהכניס אותה להריון.
"את לא יודעת כמה קשה לי", אמר לפתע בקול חנוק מדמעות. "אני אוהב אותך, את החיים שלי, ואני לא יודע איך אוכל לחיות בלעדייך..."
דמעות של גבר שוברות אותי, ובמיוחד של גבר שמתברר שהתאהבתי בו. השפלתי מבט וגם אני בכיתי. הוא חיבק אותי והציע שנלך אליו הביתה או לאיזה מקום שקט, כדי שנהיה לבד עם עצמנו.
ירדנו במדרגות והלכנו יחד למכונית שלו אבלים ובראש מושפל. הוא פתח בפניי את הדלת, נכנסתי ורק אחר-כך הוא נכנס, התניע את מכוניתו ופתח מזגן כדי להתקרר ואולי כדי לייבש את הדמעות.
כל הדרך לא דיברנו, עד שהגענו לבית שלו בשכונת דניה. שם הוא עצר בחנייה הפרטית שלו והציע לי לרדת.
ירדתי מהמכונית והלכתי איתו דרך שביל ארוך ומפותל כשמשני צידי השביל עצים יפהפיים. הלכנו עד שהגענו לדלת גדולה מעץ. הוא פתח ונכנסנו לבית... בעצם לארמון...
לא היה אף אחד בית, אבל בכל זאת עומרי לא הכניס אותי לחדר שלו. התיישבתי בסלון מול מסך קולנוע ענק ותוך כמה רגעים עומרי כיסה את השולחן בבורקסים, עוגיות, פיצות והוסיף קנקן לימונענע קר.
כשסיים להניח הכול על השולחן, התיישב לצידי ואמר: "חבל שהחיים מסובכים כל-כך. אם הכול היה זורם כמו שהלב שלי ביקש, תוך חודש היינו בדרך לחופה, אם היית מסכימה כמובן" הוסיף בהיסוס, כשהוא שולח אליי מבט אוהב.
"בטח שהייתי מסכימה", עניתי "בחיים לא האמנתי שאפשר להתאהב תוך תקופה כזו קצרה... פתאום הרגשתי אושר מיוחד איתך... עכשיו הכול מתמוגג..."
"אני מקווה שהדיכאון הזה זמני", השיב עומרי "ברגע שאדע שהילד לא שלי, כמה שזה נשמע אבסורד, אהיה המאושר באדם".
"גם אני", עניתי מבלי לחשוב פעמיים, "אני... אני פשוט אוהבת אותך, ואם נחיה יחד, אהיה מה זה מאושרת..."
עומרי שתק וגם אני ואחר-כך אמר: "בואי נחיה את הרגע, עכשיו טוב לנו, ונקווה שימשיך. אין מה לעשות, מה שאלוקים מחליט, הכול לטובה, אסור להתווכח או לערער. מי אנחנו בכלל שנעשה את זה? אם הוא יחליט שנועדנו לחיות יחד אז נודה לו ואם לא, אז גם נודה לו..."
אהבתי את הגישה שלו והחלטתי ללכת איתו, עד שאולי הגורל יפריד בינינו, בינתיים ננסה לדחוק את  המחשבות הרעות ולהביא במקומן את האנרגיות החיוביות.

הגיל, החום או סתם תקופה מעייפת...
חום אימים בחוץ. פעם כשהטמפרטורה הייתה נושקת ל-30 מעלות, היינו מתלוננים, היום התחלנו להתרגל ל-33 ויותר.
חם מאוד, קשה להיפרד מהמזגן אפילו לרגע, האחד מתלונן על כאב גב, השני על צוואר תפוס והשלישי חטף שפעת מעיים.
מה זה אומר שהזדקנו? פעם הנושאים האלה לא היו מעניינים את החבר'ה שלי שנושקים לגיל 30. פעם היו מדברים על מספר הבחורות איתן שכבו בשבוע, או על כל מני התחלות עם מתח באוויר והיום הנושאים השתנו.
החלטתי שאני לא משתנה. ירדתי עם חברה לחוף הים ושתינו הזמנו בירה קרה. ישבנו במסעדה שפונה לים והסתלבטנו על כל גבר שעובר, כשאנחנו מנתחות אותו לעומק ומדמיינות מה היינו עושות איתו אם היינו מגיעות איתו למיטה.
היה כיף, עד שתומר, שהוא אחד מהחבר'ה שלנו, הגיע לחוף, וכשהוא קלט אותנו, התקרב והתיישב לידינו.
"מה קורה?" שאלתי.
"אני יודע"? אמר בהיסוס ועיקם פרצוף,"כואב לי הראש כבר תקופה ארוכה, לקחתי כדור, אבל כדורים לא עוזרים לי, אז קבעתי תור אצל הומיאופת..."
אני וחברה שלי החלפנו מבטים, חייכנו, והוא לא הבין למה... בתוך תוכנו הרגשנו שכנראה שהזמן עושה את שלו וכך גם המחשבות והשיחות משתנות.

יש אהבה, אבל...
אורלי שלום,
"קוראים לי ליאורה ואני בת 49. אני גרושה שנים ולא מתלוננת. לפני חצי שנה הבת שלי התגרשה ועברה לגור אצלי עם הילד שלה, עד שתסתדר, תשכור דירה ותתמקם בה, כך לדבריה.
"אני אוהבת את הבת ואת הנכד, אבל לא נראה לי שהיא מחפשת דירה. טוב לה פה. יש אוכל, יש פינוקים, אהבה ובעצם הכול, אבל לי לא קל. אני גרושה שמרוויחה משכורת מינימום וקשה לי לעמוד בהוצאות.
מה עושים"?

ליאורה, יקירתי,
אני מבינה שאת אוהבת את בתך והנכד שלך וכיף לך שאתם ביחד, ומבינה שמצד שני כלכלית את נחנקת. אין ברירה, תשתפי את בתך בבעיה, והיא כמובן תבין אותך. היא לא חיה על הירח ויודעת שהחיים יקרים ויש הוצאות של מים, חשמל, אוכל ועוד... ולכן אני בטוחה, שהיא תשתתף איתך בהוצאות, כי אין פתרון אחר, או מקסימום, תשכור בית משלה ותגור בו.
את חייבת לשתף אותה ותמיד לומר, שאת עושה הכול מאהבה, אבל מה לעשות יש אילוצים שאינם תלויים בך, שמחייבים אותך לנהל חיים אחרים.

חזרה לרשימה